עו"ד
נועם קוריס – זכות השכירות המוגנת לא
תועבר בירושה
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
המשיבים הם בעליה (כנטען) של דירה שבה מתגוררת
המבקשת 2 (להלן: המבקשת והדירה). בשנת 2015 הגישו המשיבים תביעה לסילוק יד המבקשת 2 מהדירה
לאחר שנטען, בין היתר, כי זו גרה בדירה שלא בהסכמתם (להלן: התביעה). המבקשת טענה להגנתה כי לה ולאחיה (שצורף לתביעה אך לא
צורף לבקשה שלפניי; להלן: האח), אדם בעל צרכים
מיוחדים, זכויות דיירות מוגנת בדירה, מכוח זכות הדיירות המוגנת של אביהם המנוח
(להלן: המנוח) – שעזבונו הוא המבקש 1
(אם כי יוער כי זה נמחק לבקשת המשיבים בפסק הדין של בית משפט השלום מיום
16.10.2015). ביום 7.6.2017 קבע בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר' באום) כי הן המבקשת הן אחיה לא התגוררו עם המנוח בדירה תקופה של
6 חודשים טרם פטירתו; וכי לשניהם היה מקום מגורים חלופי עת נפטר המנוח – כך ששני
התנאים לקבלת זכות "דיירות נגזרת" לפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח
משולב], התשל"ב-1972 לא התקיימו בעניינם. נוכח מסקנות אלו הורה בית המשפט כי
על המבקשת ואחיה לפנות את הדירה ולהחזירה לידי המשיבים. מועד הפינוי שנקבע לאח היה
ביום 29.6.2017 ואילו בעניין המבקשת נקבע, בשים לב לנסיבותיה האישיות הקשות, כי
עליה לפנות את הדירה עד ליום 31.8.2017.
ביום 14.9.2017 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין ובצדו בקשה
לעיכוב ביצוע פינויה מהדירה. באותו היום, הורה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב'
השופט א' באומגרט) על עיכוב
ביצוע הפינוי עד להחלטה אחרת. בהחלטה מיום 1.11.2017, לאחר שהוגשה תשובת המשיבים
לבקשה לעיכוב ביצוע, ציין בית המשפט כי הערעור הוגש באיחור ולכן לא ניתן להידרש
באותו שלב לבקשה לעיכוב ביצוע; וכי המבקשת רשאית להגיש בקשה להארכת מועד להגשת
הערעור עד ליום 12.11.2017. ביום 12.11.2017 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת
הערעור וביום 26.12.2017 זו נדחתה. בהחלטת רשם בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' באומגרט) נקבע, בין היתר, כי לא מתקיימים טעמים מיוחדים
המצדיקים את הארכת המועד להגשת הערעור, שהוגש באיחור של 7 ימים; כי עיון במסמכים
הרפואיים שהגישה המבקשת מלמד כי מצבה לא מנע ממנה את האפשרות להגיש את הערעור
במועד שנקצב לכך; וכי סיכויי הערעור אינם טובים.
עוד יצוין, כעולה מתשובת המשיבים בהליך דנא, כי בהמשך להחלטת
הרשם נפתח הליך הוצאה לפועל נגד המבקשת, שבגדרו הורה רשם ההוצאה לפועל בחיפה ביום
22.1.2018 על פינויה מהדירה בין יום 8.2.2018 לבין יום 22.2.2018.
ביום 7.2.2018 הגישה המבקשת ערעור על החלטת הרשם מיום
26.12.2017 לבית המשפט המחוזי בחיפה ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי. ביום
7.2.2018 הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע הפינוי עד להחלטה אחרת. ביום 27.4.2018 דחה
בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ג' ציגלר) את הערעור על החלטת הרשם, בקבעו כי החלטה זו הומצאה למבקשת
ביום 27.12.2017 והערעור עליה הוגש באיחור ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד לנקיטת
הליך. יוער, כי בהחלטתו, ציין בית המשפט כי לפניו בקשת רשות לערער הגם שמדובר
בערעור בזכות. ברם, משהערעור נדחה מחמת אי הגשתו במועד בהסתמך על תקנה 400 לתקנות
סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא מצאתי כי נפגעה זכותה של המבקשת בעניין
זה.
להשלמת התמונה יוער כי על פי החומר שצורף לתשובת המשיבים
עולה כי ביום 21.5.2018 הגיעו נציגי משטרת ישראל ורשות האכיפה והגבייה לפנות את
המבקשת מהדירה; כי המבקשת ביקשה שיינתנו לה מספר ימים להתארגן טרם תפונה; וכי לאחר
שהמשיבים נעתרו לבקשה זו, המבקשת התחייבה בכתב לפנות את הדירה עד ליום 27.5.2018
שעה 10:00 (להלן: הצהרת המבקשת מיום 21.5.2018).
מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שהוגשה לאחרונה לבית המשפט
העליון, ביום 27.5.2018 ובצדה הוגשה "בקשה דחופה לצו ביניים" שבה התבקש
לעכב את פינוי המבקשת מהדירה. המבקשת – שאינה מיוצגת בהליך הנוכחי – טוענת כי החלטת
הרשם ופסק הדין של בית המשפט המחוזי לא התייחסו להשגותיה על פסק הדין של בית משפט
השלום לגופם של דברים; וכי מצבה הרפואי והמשפחתי, לצד מצבה הכלכלי מצדיקים את
הארכת המועד לפינויה מהדירה. בהחלטה מיום 27.5.2018 הורה בית המשפט העליון על מתן
צו ארעי להקפאת המצב הקיים בדירה, וכן התבקשה תשובת המשיבים לבקשת הרשות לערער כמו
גם לבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי.
בתשובתם טענו המשיבים כי הבקשה לוקה בחוסר ניקיון כפיים,
נוכח התחייבות המבקשת לפנות את הדירה עד ליום 27.5.2018, הוא היום שבו הגישה את
בקשת הרשות לערער והבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי. בהקשר זה נטען כי דחיית הפינוי פעם
אחר פעם גורמת למשיבים הוצאות משמעותיות וכי לא הוכח שיגרם למבקשת נזק בלתי הפיך
אם תפונה מהדירה וערעורה יתקבל בסופו של יום. אשר לבקשה למתן רשות לערער סבורים
המשיבים, בין היתר, כי זו אינה מצדיקה התערבותו של בית משפט זה, לפי אמות המידה
שנקבעו לכך בפסיקה; וכי בדין נדחו ערעוריה של המבקשת מחמת האיחורים בהגשתם. עוד
הוסף, כי פסק הדין של בית משפט השלום מבוסס על העדויות שהוצגו ועל קביעות עובדתיות
המבוססות עליהן; כי למבקשת ניתנה אפשרות – לפנים משורת הדין – להגיש בקשה להארכת
מועד להגשת ערעורה; וכי רשם בית המשפט המחוזי נדרש בהחלטתו לסיכויי הערעור, ומצא
כי אלה אינם גבוהים.
לאחר עיון בבקשה, בצרופותיה ובתשובה מטעם המשיבים הגיע בית
המשפט העליון למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול
שלישי" תינתן במשורה, מקום בו מעלה הבקשה שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטני
של הצדדים או כאשר נגרם למי מהצדדים עיוות דין חמור (רע"א 5564/17 גולדנברג נ'
טולצ'ינסקי, פסקה 4 (12.9.2017); ר"ע 103/82 חניון חיפה
בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד
לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה שלפניי אינה באה בגדרי אמת המידה האמורה. טענות
המבקשת מופנות נגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שדחה את ערעורה על החלטת הרשם
מחמת כך שזה האחרון הוגש באיחור ומבלי שהוגשה בקשה מתאימה להארכת מועד. איני סבור
כי המבקשת הניחה עילה להתערב בהכרעה זו, בפרט כאשר גם הערעור על פסק הדין של בית
משפט השלום לא הוגש במועד, ובקשה להארכת מועד מטעם המבקשת הוגשה רק לאחר שבית
המשפט המחוזי התייחס לנושא בהחלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע (רע"א 1192/14 בריזמן נ' הבנק
בינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פסקה 3
(30.3.2014); רע"א 1283/11 עזבון לוי נ' משרד הבריאות, פסקה 5 (28.3.2011)). על רקע האמור, בשים לב לכך שהמבקשת
הייתה מיוצגת בהליכים שהתנהלו לפני בית המשפט המחוזי, להחלטתו המפורטת של הרשם,
שהתייחסה גם לסוגיית סיכויי הערעור, וכן בנתון להשתלשלות האירועים המפורטת בתשובת
המשיבים בעניין הצהרת המבקשת מיום 21.5.2018, לא מצאתי כי דחיית בקשת הרשות לערער
תגרום למבקשת עיוות דין במידה המצדיקה בירור נוסף של עניינה לפני בית משפט זה.
הבקשה למתן רשות ערעור נדחתנ, והצו הארעי שניתן בהחלטה מיום
27.5.2018 בוטל. בנסיבות העניין, בית המשפט העליון לא חייב את המבקשת בהוצאות..
עו”ד נועם
קוריס בעל תואר שני
במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם
קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת
2004.
